ביוגרפיה

הקדמה

בספטמבר 2017 טסתי לישראל לפגוש את מנחם מאייר בדירת שני חדרים בבית אבות נפלא בו הוא מתגורר ליד הר הרצל וליד יד ושם, הגדולה מבין אנדרטאות השואה. הוא קיבל אותי באדיבות רבה, ובמשך שלושה ימים, כל יום במשך ארבע שעות, הוא סיפר על ההיסטוריה שלו, מה שלא היה לו קל לעשות. הוא חסם אירועים רבים כאמצעי להגנה עצמית, שכן לאחר המלחמה הוא נאלץ ליצור חיים חדשים לבד, ללא משפחה. אחיו פרד, שהיה מבוגר ממנו בשלוש שנים ונפטר בזמן שנפגשנו, סיפר לו על מספר דברים. בסוף אוקטובר ביקרתי שוב את מנחם, הפעם כדי להראות לו את התמלול של מה שהוא סיפר לי. תעתיק זה הוא מה שאתה מוצא בהמשך.

תוכן העניינים

משפחת האם של מנחם

אילן יוחסין, מקצועות, מגורים, גורל בתקופת הנאצים

אבותיי חיו בבאדן במשך מאות שנים. סבי מצד אמי, שמו היה מאיר ורטהיימר, גר בכפר בשם ניידנשטיין לא רחוק מהופנהיים. הוא עסק בהנעלה והיה בעל חנות נעליים. לסבתא הביולוגית שלי קראו חנה. אמי מתילד, המכונה בדרך כלל הילדה, הייתה בתה היחידה. היא נולדה בניידנשטיין בשנת 1898. סבתא נפטרה בשנת 1902 כשאמי הייתה רק בת ארבע. סבא נישא בשנית: אישה בשם מינה (וילהלמינה), לבית קאופמן, שהכרתי כסבתא שלי. היא הייתה סבתא טובה מאוד! בנה עמנואל, אחיה החורג של אמי, נולד בשנת 1903. אמי ועמנואל בוודאי גדלו כאחים. הסבא, אני מאמין, נפטר ב-1920.

הדוד עמנואל היה רווק, פקיד בדרגה גבוהה יותר בבית חרושת לתנורים, ומצבנו טוב יותר מאיתנו. לפעמים הוא קנה בגדים חדשים לי ולאחי. ובנוסף היה לו רכב. בכל שנה לפני החגים הנוראים ביקרנו בקברי קרובינו בווייבשטדט הסמוכה, כמקובל אצל יהודים. אסור לילדים להיכנס לבית הקברות כשהוריהם עדיין בחיים, וכך חיכינו מנפרד ואני במכונית, ושנינו קצת פחדנו מהיער האפל והמסתורי. חזרתי לשם לראשונה ב-1974, לאחר כ-40 שנה.

סבתא מינה והדוד עמנואל גורשו יחד איתנו לגור בצרפת. סבתא מינה מתה שם, הדוד עמנואל נרצח באושוויץ

משפחתו של מנחם מצד אביו

אילן יוחסין, מקצועות, מגורים, גורל בתקופת הנאצים

סבי וסבתי מצד אבי גרו בהופנהיים, אז כפר קטן ומאז 1972 חלק מסינסהיים. היום להופנהיים יש קבוצת כדורגל מפורסמת, אבל אז זה היה כפר קטן בצפון באדן. לקראת סוף המאה ה-19 היו בהופנהיים 48 משפחות יהודיות. הם היו סוחרים, סוחרים, בעלי חנויות וסוחרי בקר כמו אבי. קלרה, הסבתא, לבית היומן, נפטרה בשנת 1926. לא היה לי סיכוי להכיר אותה.

אבי, קרל מאייר, נולד בפרנקפורט שבמיין בשנת 1894. אינני יודע מדוע הוא נולד שם, בעוד שאביו, אלברט מאייר, שהיה חייט מכס במקצועו, הגיע מפופלסדורף, מקום שהפך לחלק. מבון בשנת 1904. אינני יודע מדוע עברה המשפחה אז להופנהיים, כשאבי היה בן שנתיים. אבל ייתכן שהסיבה לכך הייתה שאשתו של סבי נולדה בת היומן, והיומנים, דודו ודודה של אבי, גרו בהופנהיים עם ילדיהם. אני לא יודע על לימודיו של אבי, אבל הוא התלמד באטליז הכשר של דודו הרמן היומן בהופנהיים.

כשאבי היה בן 20 התחילה מלחמת העולם הראשונה. הוא הפך לסמל, היה שבוי מלחמה של האנגלים, וכשהמלחמה הגיעה לסיומה הוענק לו צלב הברזל.

לאבי היה אח בשם מוריץ ואחות בשם אלזה. אשתו של מוריץ הייתה דודה עלמה. הייתה להם בת בשם אינגריד שנקראה אינגה. כמו אחי ואני, אינגה ניצלה מגורס והוסתרה על ידי המשפחה הצרפתית אייזנרייך, שהיתה קתולית. לאחר המלחמה היא נמצאה על ידי דודותיהן והובאה לארצות הברית. משפחת אייזנרייך זכתה לכבוד בשנת 1995 על ידי יד ושם כ”חסיד אומות העולם” על הצלת בן דודי.

דודה אלזה, אחותו של אבי, הייתה תופרת, והיא הייתה לא נשואה. והיה הלמוט, ילד שמוצג באחד התצלומים. הוא נולד ב-1920, הוא היה כמו אח עבורנו. דודה אלזה הצליחה לברוח לאנגליה כעוזרת בית בשנת 1939. בהיותה בלונדון היא נשארה בקשר עם משפחתה כל עוד זה היה אפשרי, ואף תמכה בנו מעט כלכלית. שנים רבות לאחר המלחמה שאלתי אותה: “מי היה הלמוט?” היא סיפרה לי שהלמוט הוא בן של קרוב משפחה שהיא טיפלה בו, כי במשפחתו יש דברים שלא היו תקינים. היא התביישה לומר את האמת, אבל גיליתי את זה מאוחר יותר: הלמוט היה הילד הלא חוקי שלה עם שכן לא יהודי. לאחר שברחה לאנגליה היא החזיקה לזמן מסוים את הקשר אליו באמצעות מכתבים וידעה את מקום הימצאו. פעם עלעלתי באינטרנט בקבצי הזיכרון הכתובים של יד ושם. שם מצאתי את שמו. כתבתי לו בעצמי קובץ זיכרון, אבל היה מישהו שעשה בדיוק את זה. למדתי דרך הקובץ הנוסף הזה שהוא היה חבר קיבוץ. אלה היו צעירים שתכננו לנסוע לפלסטין והם היו במחנה הכנה, הכשרההם קוראים את זה.’. אבל ב-1941 חוסלו יוזמות אלו, והוא גורש ב-1943 מפדרבורן לאושוויץ. הצעירים לא נשלחו מיד לגז, הם נכנסו למחנה משנה של מחנה הריכוז אושוויץ כדי לעבוד שם. שבוע לפני סיום המלחמה מת הלמוט. הוא רק הגיע לגיל 25. אני חושב שאמא שלו, דודה שלי, אף פעם לא חדשה את זה. למדתי על זה מאוד מאוד מאוחר יותר. דודה אלזה נפטרה בסביבות 1975.

ילדותו של מנחם

זיכרונות ממשפחה, דת

תמונת חתונה של מתילדה וקארל מאייר, ניידנשטיין, 3 בנובמבר 1927
ניידנשטיין בשנות ה-20 - עיר הולדתה של מתילדה מאייר
הופנהיים עם בית כנסת (מחוז) בסביבות 1930
מנפרד והיינץ מאייר, הופנהיים, 1933
תמונת גן ילדים עם היינץ מאייר (שורה ראשונה, שביעי משמאל), הופנהיים, 1935
היינץ ומנפרד מאייר, הופנהיים, 1939
מנפרד והיינץ מאייר עם בן דוד הלמוט מאייר, הופנהיים, 1939
מתילדה וקרל מאייר, הופנהיים, 1939

הוריי נישאו בניידנשטיין בשנת 1927. אמי באה מהכפר השכן הזה, ניידנשטיין, שנמצא במרחק שמונה קילומטרים מהופנהיים. אבי היה סוחר בקר. הוא כנראה שיתף פעולה עם היומנים כל עוד היה מסוגל לעבוד במקצועו.

עד כמה שאני זוכרת ההורים שלי לא היו דתיים במיוחד, אבל הם היו שומרי מסורת. אולי אמי דבקה באמונה יותר מאבי, כי היא באה מבית קצת יותר דתי. אבי עבד גם כעוזר חזן בבית הכנסת. הכומר לודוויג שטרייב, שמגיע גם מהופנהיים ואיתו אני חבר, כתב עבודת פרויקט ב-1989 על ‘הקהילה הישראלית בהופנהיים מ-1914 עד 1945’. הוא סיפר לי שסבא שלו גר מול בית הכנסת. ואם לא הצליח להפגיש מניין [הערה: מספר עשרה גברים בוגרים הדרושים לשירותי דת] בשבת, קראו לסבו להשלים את המניין [הערה: המסורת מבקשת שכל אנשי המניין יהיו. יהודי. מה שמתואר כאן היה חריג מקומי]. אז היחסים בין חלק מהאוכלוסייה ליהודים היו טובים מאוד, עד לתקופת היטלר. החלק השני היה תמיד אנטישמי. ב-1932 נולדתי ממש לתוך האנטישמיות. אחי מנפרד היה מבוגר ממני בשלוש שנים.

אני מצטער על כך, אבל לגבי הילדות שלי יש רק קיר שחור שאני רואה לנגד עיניי. אין לי זכרונות כמעט בכלל. לעתים קרובות אני לא בטוח אם משהו שאני יודע מגיע מהזיכרון האישי או ממשהו שאחי מנפרד או אנשים אחרים אמרו לי. לכן אני רוצה לספר גם על אירועים שאני יודע עליהם דרך אחי. אני זוכר שהסתובבתי ביער. אחי סיפר שביקרנו את סבתא מינה בניידנשטיין בשבתות, בשבת, ושכולנו הלכנו ארבעת הקילומטרים מהופנהיים לניידנשטיין דרך היער. אני זוכר ריחות, ואז מאוד פחדתי מרוחות רפאים ביער.

אני זוכר את הסלידה שלי מתרד, והאמא ההיא חלפה על פני בריצה עם התרד. אני זוכר חג שבו הילדים קיבלו שקית נייר עם ממתקים בבית הכנסת. זה היה כנראה בשמחת תורה [הערה: חג השמחה עם התורה בסוף סוכות]. בהופנהיים עדיין חיו שש או שבע משפחות יהודיות במהלך המחצית השנייה של 1938. גרנו במעון השירות של בית הכנסת ברחוב נויה שטראסה 2 ליד מרכז הכפר. דודה אלזה גרה איתנו. אני זוכר שישבתי על ברכיו של אבא שלי בשבת בזמן שהוא סיפר סיפורים.

בהתחלה גרנו בבית מול בית הכנסת. דודה אלזה גרה בדירת עוזרת הבית שהייתה ליד בית הכנסת. מאוחר יותר עברנו לדודה אלזה לדירתה.

היחס לאחי הוא דבר נוסף שאני בקושי זוכר עליו כלום. יש כמה סיפורים קטנים ששנינו יכולים לזכור. אבל אני לא יודע איך זה היה בדיוק, כי הזכרונות שלו קצת שונים משלי, והזיכרון הוא יחס לאמת. למשל כשהייתי בן שלוש ואחי שש, הוא לקח אותי לספר וגלח לי את הראש נקי. כנראה בגלל שהוא קינא בתלתלים הבלונדיניים היפים שלי. אני זוכר שעמדתי יחד עם אמא שלי מול חלון ראווה של מאפייה, ומולי מונח ‘מורנקופף’ (הערה: מורקופ או מרשמלו שוקולד), כך קראו אז עוגת שמנת מכוסה בשוקולד, ורציתי לקבל את העוגה הזאת, ואמא שלי לא יכלה להרשות לעצמה לקנות אותה. אבל אני גם זוכר תקופות שבהן אבי קנה בייגלה לכל אחד מאיתנו כשביקרנו את הסבתא בניידנשטיין.

אבל אני לא זוכר שישבתי בבית יחד עם ההורים שלנו ליד השולחן. שאנחנו סועדים ביחד, שנדבר, הכל נמחק. זו הייתה משפחה אוהבת; וכילד לא שמתי לב ואולי לא הבנתי מה קורה. ואף אחד לא יכול היה לדמיין מה ייצא מ

בית הכנסת של הופנהיים (צויר על ידי קלאוס קוך-בנמר ב-1990 לפי המסורת שבעל פה)
תכנית האתר של בית הכנסת ודירת משפחת מאייר באזור נויה שטראסה

חוויות ראשונות של נידוי בתקופת הנציונל-סוציאליזם

באביב 1935 אחי נכנס לבית הספר היסודי כילד היהודי היחיד יחד עם כל ילדי הכפר הלא יהודים בני שש. הדרך לבית הספר הייתה איומה עבורו. ילדים רבים הוצבו נגד יהודים. הם גם היו אמורים להפסיק לשחק יחד עם הילדים היהודים. מנפרד ספג לעתים קרובות בריונות והוכה. הוא ברח, נאלץ להוציא אבנים שהיו כס המלכות אחריו, ונאלץ להסתיר את עצמו. נותרו אז רק מורים נאצים, כל האחרים הוצאו משירותיהם בבית הספר. המורה של פרד היה נאצי, גיליתי את זה. אחרי המלחמה הוא נכלא על כך. המבוגרים לא עשו דבר למען הילדים היהודים, הם לא באו לעזרתם. היו לנו מערכות יחסים טובות עם מספר שכנים עד שזה הפך להיות מסוכן מדי בשביל שהם יהיו קשורים אלינו.

לילה אחד בשנת 1935 נפרץ בית הכנסת. אבינו שמע את הרעש ויצא החוצה לבדוק אם הכל תקין. זה הגיע לקטטה, ואפו של אבא נשבר. הוא אמר לנו שהוא שבור כי הוא נפל מעגלה. דודה אלס שגרה איתנו ברחה לגן ומשם למרתפים, שם הסתתרה. אני עדיין זוכר את הגן שבו הסתתרה דודה אלזה. זה היה גן נפלא עם עצי פרי, שבו גידלו גם ירקות.

בימים חמים אהבנו לשוטט לעתים קרובות במים המתוקים של האלזנץ, נהר קטן שזורם דרך הופנהיים. כש’אויבינו’ זיהו אותנו הם תקפו, וצרחו: ‘הטביעו את הנערים היהודים!’ פעם אחת לחצו את ראשו של אחי מתחת למים ושחררו אותו רק ברגע האחרון האפשרי. מכאן ואילך הוא פחד ממים עמוקים, למרות שהוא יכול לשחות. פעם אחת לא הצלחתי להימלט מהם, והם היכו אותי ודחפו אותי לתוך סרפדים שגדלו על הגדה.

המדיניות האנטי-יהודית של הנאציונל-סוציאליסטים

תמונת פספורט של קארל ישראל מאייר, 1939. בבית העירייה של סינסהיים היה צריך לקבל את השם הפרטי היהודי "ישראל".
תמונת פספורט של מתילדה שרה מאייר, 1939. בבית העירייה של סינסהיים היה צריך לאמץ את השם הפרטי היהודי "שרה".
בית ספר לנדהאוז (לשעבר בית ספר Pestalozzi) בחלק המערבי של היידלברג. מנפרד והיינץ למדו כאן בבית הספר היהודי שנמצא שם משנת 1937.

היו יותר ויותר חוקים שהופנו נגד יהודים. לאט לאט נלקחו מהם כל זכויות האזרח. הם גם לא הורשו לעבוד יותר במקצועותיהם. חנויות יהודיות נסגרו והיה צריך למכור אותם ללא יהודים תמורת מחירי מתנה. אבי שהיה סוחר בקר (אז היו הרבה סוחרי בקר יהודים באזור) איבד את עיסוקו. הוא ושאר הגברים היהודים נאלצו לעבוד בעבודות כפייה ונאלצו לשבור אבנים לצורך סלילת כבישים באזור. אחד הרחובות שהיהודים נאלצו לבנות היה Obere Schießmauerstraße בהופנהיים. על העבודה הקשה הם קיבלו סכום זעום ממש מעל קו הלחם. לאט לאט החמיר מצבם של היהודים. מ-1 בינואר 1939 נסגרו כל החנויות של היהודים, ולכן כולם היו מובטלים. רישיונות הנהיגה שלהם נלקחו מהם, לא הורשו עוד להחזיק בניירות ערך, תכשיטים וחפצי אמנות. היה עוצר שהתחיל בשעה 21:00. בקיץ, בחורף בשעה 20:00. מכשירי רדיו הוחרמו.

כולם רצו לעזוב את הארץ, כולל ההורים שלנו. הם ביקשו ויזה לארצות הברית כדי לעבור לקרוב משפחתנו אדולף היומן. מדיניות ההגירה של ארה”ב הייתה מגבילה למדי אז. לכל מדינה הייתה מכסה קבועה. האפליקציה שלנו קיבלה מספר איפשהו בסביבות 1,600,000. כשגורשנו לבסוף, הקונסוליה האמריקאית התקשרה למספר 900,000.

מנפרד למד שנתיים בבית הספר בהופנהיים, ולאחר מכן עבר לבית הספר היהודי בהיידלברג. מדי יום היה נוסע ברכבת להיידלברג לשעה ואחרי השיעורים חזרה לשעה נוספת. המרחק היה בסביבות 25 קילומטרים. במרץ 1938 נעשיתי בן שש והלכתי ב-20 באפריל לבית הספר היסודי בהופנהיים. באותה תקופה ילדים נשלחו לבית הספר באפריל.

ליל הבדולח מה-9 עד ה-10 בנובמבר 1938 בהופנהיים

ליל הפשעים והשלכותיו

בבוקר ה-10 בנובמבר 1938, פרד נסע ברכבת לבית הספר בהיידלברג, כמו שעשה מאז מאי 1937. אבל כשהגיע לשם, המורים אמרו לו לחזור הביתה מיד. כשחזר מתחנת הרכבת הופנהיים ראה את אמא שלנו דוחפת עגלה עמוסה בבגדים ומצעים. היא אמרה לו שפשוט הורסים את בית הכנסת והדירה שלנו שלידו. רהיטים וכלי בית מונחים ברחוב. אמנו פנתה אל בית קרובינו, משפחת היומן. פרד רץ לכיכר שבה ביתנו ובית הכנסת עמד. היו שם הרבה אנשים. כמה מהנאצים המקומיים, ביניהם אלה שלמדו יחד עם אבי לבית הספר והיו אחיו לנשק במלחמת העולם הראשונה, עמדו על הגג וחשפו אותו בהתלהבות רבה. לראות אותם עושים את זה בכל כך הרבה שמחה היה כואב עבור אבינו לצפות בו. לאחר מספר שעות נותרה רק ערמת הריסות מבית הכנסת שנבנה בשנת 1750. עשר שנים לאחר מכן הועמד מנהיג חוליית ה-SA המקומי למשפט יחד עם ראש המפלגה המקומי ועם ה-SS-Obersturmbannführer אשר הועמד לדין. הורה להרוס את בית הכנסת. את רישומי המקרה מצאתי ביד ושם: ביום חמישי ה-10 בנובמבר 1938 בשעה 7 בבוקר, יוגן לאולה, ראש עיריית ווייבשטדט ו-SA-Obersturmbannführer, נתן פקודות למנהיג כיתת ה-SA המקומית, המורה אמיל הופ, ועוד חמישה או שישה אנשי SA מהמקום, ללכת במדים. לבית הכנסת, שם נפגש איתם אבינו. הנאצים הורו לו לעזוב את דירתנו, כי עתה יהרסו את בית הכנסת. לא ניתן היה לשרוף אותו בגלל סכנת התפשטות האש לבתים סמוכים. הנאצים זרקו רהיטים מהחלון בקומה הראשונה. אחד מהס”א היה עוזר לנו לשאת את החפצים האישיים שלנו אל מחוץ לבניין, אבל הממונה עליו החזיק אותו ואמר: בלוק, אני אבעט לך בתחת אם תעזור ליהודים לצאת! ולאחד אחר אמר: ‘עכשיו אתה יכול להראות אם אתה לאומי-סוציאליסט או לא’. לובשי המדים נכנסו לבית הכנסת, נתמכים על ידי תושבי הכפר, והחלו להרוס אותו באופן שיטתי. הנברשת הגדולה התרסקה על הרצפה, גלילי תורה וספרי קודש נקרעו וגג הבניין נהרס. לאחר שהגברים היכו הכל לרסיסים, הועלו השרידים לעגלה והובאו לשדה פתוח אי שם לכיוון סינסהיים, שם נשרפו (ראה גם: שטרייב, לודוויג (1989): הקהילה היהודית בהופנהיים. 1918 עד 1945. היידלברג, 1989: 43 ואילך). משפחתי ושאר יהודי המקום עמדו מול בית הכנסת שלהם, בוכים. ילדי המשפחות נגררו ממיטותיהם ועמדו ברחוב בפיג’מה. שכנה נסערת ששאלה את העבריינים אם הם לא מתביישים במה שהם עשו, איימה במעצר. בסופו של יום מלא מהומות אבי נלקח משם, והוא הוחזק אסיר במחנה הריכוז דכאו למשך חודש. בהגיעם העצורים גילחו את ראשם והוכנסו ללבוש האסיר. כ-300 איש נדחסו לצריפים שנבנו עבור 40 בני אדם. מעונים ומושפלים, הם היו נתונים לחסדי ה-SS. לא מזמן גילינו ביד ושם את הדיווח על המעצר של אבא במחנה הריכוז דכאו. הוא שוחרר מוקדם מאחרים עקב הקלות שניתנו לוותיקי גרמניה במלחמת העולם הראשונה. לאחר שנאלצתי להיות עד להרס בית הכנסת בגיל שש וחצי בלבד, גרנו עם בני הזוג היומן, קירשטראסה 10. הבית עמד ליד הכנסייה הפרוטסטנטית. אמא שלנו, שדחפה לפניה עגלה עמוסה מאוד בחפצינו, התקדמה, ועברנו לשם עוד באותו היום. כולנו ישנו בחדר אחד ובאותו חדר, אמא וילדים. ב-8 בדצמבר אבי חזר מדכאו. הוא היה במצב נורא, נעל רק נעל אחת ורגל אחת חבושה. הוא לא סיפר הרבה על מה שראה במהלך השבועות שלפני כן. הוא היה אז בן 44. ידידי ילדותי פול גריג אפילו זכר את הבגדים שלבשה אמי ב-10 בנובמבר 1938, כשבית הכנסת נהרס. אני זוכרת רק תמונה אחת: איך זרקו את הרהיטים שלנו מהקומה השנייה על ערימת זבל. עד היום יש שידת מגירות שהייתה שייכת להורי בבית של צאצאי השכנים שלנו אז, והם לא מוכנים להחזיר אותה או למכור לי אותה. בשנתיים האחרונות לפני הגירוש גרנו יחד עם הרמן ואידה היומן בביתם הקטן ב-Kirchstraße 10. כולנו גרנו די קרוב זה לזה – בני הזוג היומן, אמנו, דודה אלזה וילדיה. ואז הגיעו בנוסף הדוד מוריץ, אחיו של אבי, ואשתו אלמה עם בתם אינגה, שהייתה תינוקת, מסארבריקן. הם נאלצו לעזוב את ביתם בגבול צרפת מאחור. ביתו של היומן היה מחומם באמצעות תנור עצים.

גירוש לגורס

פנקס הגסטאפו של היהודים שגורשו מבאדן ב-22 באוקטובר 1940 עם שמות משפחת מאייר

בבוקר הגירוש הגיעו אלינו שני גברים גסטפו או משטרה, או גסטפו אחד והשוטרים האחרים, נושאים פקודות שעלינו להיות מוכנים לנסיעה בעוד שעתיים. אבי פתח אז מגירה והוציא את צלב הברזל שהוענק לו במלחמת העולם הראשונה. הוא זרק אותו על הרצפה וצעק: ‘על זה נלחמתי במלחמה!’

כל מבוגר הורשה לשאת 50 ק”ג מטען, ולכל ילד 30 ק”ג. אני כן זוכר את המסע לגורס. אני לא זוכר שנסעתי במשאית מהופנהיים להיידלברג. אני זוכר שהיינו ברכבת ולא ידענו לאן תגיע הרכבת. ואני זוכר היטב את הצעקות של אנשי האס-אס שאסור להוציא את הראש מהחלון, ומי שיעשה זאת יורה! הייתי אז בן שמונה, הייתי קטן, ושכבתי ברשת המזוודות.

לאחר מספר ימים של נסיעה בסך הכל בתשע רכבות חכורות, בלי הרבה מים, עם רק מעט אוכל ונוסעות לעתיד לא ברור, הרכבות הגיעו לאלורון סנט-מארי (מחלקה הפירנאית-אטלנטית), ליד הרי הפירנאים. הגאולייטרים של באדן והסארפפאלץ [הערה: רוברט וגנר ויוסף בירקל] היו נאצים קנאים. החלטתם לגרש את היהודים בהקדם האפשרי בעצם הצילה את חיינו, כי נשלחנו למערב במקום למזרח. כעבור שנתיים הועברו כל קרובי המשפחה לאושוויץ ושם נהרגו. רק אנחנו שרדנו כמו בנס.

הגענו לגורס בערב או בלילה. אני זוכר את היום הראשון ואת הבוץ העמוק. לא היו מדרכות, לא מדרכה, לא צמחייה. גרנו בצריף יחד עם אמא שלנו. הגברים הופרדו מהנשים בלוקים שונים, שנקראו Îlots [הערה: צרפתית עבור איים קטנים, מאוית “Ee-low”: המחנה היה מחולק ל-Îlots אלה שכל אחד מהם כלל 25 צריפים עם 60 מקומות שינה כל אחד. כל המגרשים היו מגודרים בתיל. בהתחלה הייתה רק האדמה החשופה לישון עליה, אחר כך השבויים קיבלו שק שאותו יכלו למלא בקש]. אני זוכר את מה שנקרא שירותים. הילדים הקטנים והזקנים פשוט ישבו כל הזמן, חיכו ובכו. לאחר מספר ימים המבוגרים החלו להבין באיזה מצב נואש הם הגיעו.

חיי היום יום במחנה

מחנה גורס, מחוז פירנאים-אטלנטיקס, צרפת.

החורף היה קשה במיוחד. בימים מסוימים הטמפרטורות ירדו למינוס 20 מעלות צלזיוס. היו התפרצויות תכופות של דיפתריה, שלשולים ומחלות מדבקות אחרות. בוקר אחד עמדתי ליד הגדר וראיתי עגלה רתומה לסוס שמוציאה את המתים, שעליה היו פרושות שמיכות, אל מחוץ למחנה. עדיין יש לי את הרגליים מתחת לשמיכות לנגד עיני.

המנות היו מינימליות, לא מספיקות לחלוטין. תמיד היינו רעבים. אבינו ניסה למצוא עבודה והורשה לו לעבוד במטבח. המטבח היה פתרון מאולתר, רק כמה עמודים עם גג פח מונחים מעל. כשבאנו לבקר שם את אבא בחשאי הוא חתך לנו פרוסה עבה מכיכר לחם, צלה אותה על אש גלויה ופרש עליה שכבת שומן עבה. ואז הוא הוסיף אותו בסוכר חום. הוא לא יכול היה להעניק מתנה יפה יותר לבניו. האוכל הנוסף שקיבלנו מאבינו עזר לנו לשרוד.

אנחנו מבלים את כל היום בשיטוט בשטח. אני זוכר איך עמדתי מאחורי צריף ועישנתי בדליים שאספתי מהבוץ. אפילו חקרנו את האזור שמחוץ למחנה והגענו עד לכפר הבא. השוטרים הצרפתים מעולם לא עצרו אותנו. הם ידעו שנחזור. המשטרה הצרפתית היא ששמרה על מחנה גורס. וכשהיה צורך אפילו המבוגרים יכלו לצאת מהמחנה: לרופא, לקניות או למשהו דומה. זה לא היה מחנה מוות, אפשר היה לברוח, אבל לאן ההורים שלי היו הולכים? לאן הם יכלו ללכת, מה הם יכלו לעשות? ההורים שלי לא דיברו מילה צרפתית, לא היה לו כסף, ואף אחד לא באותם ימים דמיוניים מה יקרה. אם הם היו יודעים על זה, כולם היו הולכים לקפוץ! כמו הסמור. אז אני מתאר לעצמי! אבל אף אחד לא ידע על זה! מה הם חשבו: אנחנו כאן עכשיו, אבל בעוד כמה חודשים נחזור הביתה.

היה לי חבר טוב כבר כמה שנים. זה היה אלפרד סטיין. פגשתי את אלפרד במחנה גורס. הוא ואמו גורשו יחד עם היהודים מבאדן ומהסארפפאלץ. הם הגיעו משווצינגן, אני חושב. אביו של אלפרד לא היה יהודי. לא ידעתי את זה אז. האב נפרד מאישה וילד. זה אומר שהם לא היו מוגנים יותר. כמו המשפחה שלי, אמו של אלפרד גורשה לאושוויץ ונרצחה שם.

כל השנים הרבות בכל הבתים האלה הוא היה ביחד איתי. גם הוא היגר לארץ, אבל כבר ב-1947. באתי אליה ב-1948, כן חיפשתי אותו ולא מצאתי. לפני כ-15 שנה הכומר אלברכט לוהרבאכר, אחד מחבריי בגרמניה, אמר לי שאלפרד שטיין מת. והוא אמר לי שאלפרד רצה להישרף: כמו אמו, שנשרפה באושוויץ.

בית היתומים כמקלט

גלויה המציגה את בית היתומים "La Maison des Pupilles de la Nation", אספט, מחוז הגרון העליונה, 1938
רשימת ההעברה ל-Maison des Pupilles d'Aspet" עם שמותיהם של היינץ ומנפרד מאייר, Gurs, 23 בפברואר 1941
היינץ (למעלה, 2 משמאל) ומנפרד (למעלה, 3 משמאל), אספט, 1941
היינץ (שורה 1, 2 משמאל) ומנפרד (שורה אחורית, 3 משמאל), אספט, 1942
מנפרד והיינץ מאייר בבית היתומים באספט, 1942
היינץ באספט, 1942

היינו במחנה ארבעה חודשים, אחי ואני, החל מאוקטובר 1940 עד פברואר 1941. ואז הורינו החליטו להעביר אותנו לבית יתומים כשזה יתאפשר, כדי להביא אותנו למצב טוב יותר. רוב ההורים לא היו מוכנים למסור את ילדיהם, אבל ההורים שלנו היו מוכנים, ובגלל זה אני יכול לספר לכם היום את הסיפור הזה. כי הורים שלא היו מוכנים להיפרד מילדיהם גורשו יחד איתם לאושוויץ ושם נרצחו.

כשאני חושב על יציאתנו מגורס, שתי תמונות מופיעות לנגד עיניי. כנראה נאמר להורים להביא את ילדיהם בשעה מסוימת למקום ברחוב הראשי של המחנה. אבא שלי היה שם, והוא הרים אותי למשאית. התמונה היחידה שיש לי ממנו הן עיניו הכחולות-אפורות, עיניים עצובות מאוד. עצובות, גדולות, עיניים כחולות! זה כל מה שאני זוכר מהפנים שלו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. לא נפרדתי מאמא שלי, היא לא הייתה שם. המשאית נסעה דרך הרחוב הראשי הזה לאורך כל המחנה. במקום אחד היה גשר עץ, וכשהמכונית עברה את הגשר, אמא שלי עמדה שם על הגשר ועשתה איזה שלט עם הידיים. זה היה או שהיא נופפה בהם, או שהיא נבהלה, אני לא יודע מה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי כאן. נסענו במשאית לתחנת רכבת, ומשם ברכבת אולי כ-100 קילומטרים. נכנסנו לבית באספט [הערה: המקום נמצא ב-מחוז Haute-Garonne ושכב בחלק ההוא של צרפת שלא נכבש על ידי הנאצים עד 1942], היה בית יתומים צרפתי לילדים. בהתחלה לא הסתירו אותנו, כי כולם ידעו שאנחנו שם.

הקבוצה שלנו כללה 48 ילדים שהגיעו מגורס. חלק קטן מהילדים נשלחו לארה”ב, נועדנו להיות ביניהם. את זה למדתי מאוחר יותר. נועדנו גם לנסוע אל דודתנו אלזה לאנגליה, אבל גם זה לא קרה.

אני יודע שהיינו רעבים, לא היה לנו מספיק מה לאכול, אבל לא היינו היחידים, גם כל השאר גוועו ברעב. התחלתי לגנוב דברים לאכול, והייתי טוב מאוד בזה.

אני לא זוכר שביליתי זמן רב יחד עם אחי אז, באספט. לאחי היו חברים שלו, ולי היו את שלי.

רק שבועיים לאחר שנפרדנו מהורינו, הם הובאו למחנה ריבסלטס ליד פרפיניאן [הערה: גם מחנה זה היה ממוקם במה שנקרא ‘האזור החופשי’ תחת משטר וישי. החל מאוגוסט 1942 יותר מ-2300 יהודים, ביניהם הוריהם של מנחם ופרד, הובאו מריווסלטס למחנה הכינוס והמעצר דרנסי ליד פריז, גורשו משם לאושוויץ ונרצחו].

תמונות דיוקן של מנפרד והיינץ מאייר, אספט, 1942

סימני חיים מההורים

מכתב אחרון מההורים למנפרד והיינץ, שנכתב מריווסלטס ב-10 באוגוסט 1942

שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1959, קיבלתי יום אחד חבילה עם מכתבים ששלח אלי אחי פרד מאמריקה לישראל. הוא כתב לי: ‘אני עובר עכשיו, ואת המכתבים האלה שמרתי איתי כל השנים. אני שולח אותם עכשיו אליך. תעשה עם האותיות מה שאתה רוצה’.

רק בזמן הזה למדתי שיש אפילו מכתבים. אחי מחק את כל הגרמנית שלו ממוחו, הוא לא יכול היה לקרוא יותר את המכתבים. אז לא פתחתי את המכתבים האלה. הכנסתי אותם למגירה.

רק בשנות ה-70 התחלתי לקרוא אותם. נאלצתי לחכות כל כך הרבה זמן עד שהייתי מסוגל נפשית להסתכל אל העבר. ככה אני מסביר לי את זה. כל השנים לא היה לי עניין בילדותי. לא חקרתי, לא חיפשתי. הייתי עסוק בבניית עתיד עבורי ואולי לא בשל מספיק כדי להתעמת עם העבר. היום אני נשאר עם מעט מאוד זכרונות. עכשיו אני רוצה להיזכר, אבל הכל חסום. אולי זה עדיף ככה, אני לא יודע!

הילדים שלי שאלו על תוכן המכתבים. ב-1974 הגעתי להופנהיים בפעם הראשונה, ואז קצת אחר כך פתחתי את המכתבים.

המוצא האחרון למנחם ופרד: אל המחבוא והמחתרת

בית היתומים "שאטו דה לראדה", טולוז, 1943
אקול ז'ול מעבורת, טולוז, מאי 2022
תמונת כיתה של מעבורת אקול ז'ול, טולוז, 1943. מנחם שורה 1, 2 מימין
היינץ (הנרי) בבית היתומים "שאטו דה לאראד", 1943

צרפת הייתה כמובן מחולקת לחלק צפוני וחלק דרומי. החלק הצפוני היה תחת שלטון גרמני, והחלק הדרומי תחת זה של משטר וישי. גורס, אספט
וריבסלטס שכבו בחלק שליטת וישי בדרום צרפת. ב-11 בנובמבר 1942 כבשו הגרמנים גם את החלק הדרומי, ומשם והלאה זה התחיל להיות מסוכן עבורנו, כי השלטונות ידעו היכן אנחנו שומרים את עצמנו. ה-OSE [הערה: Œuvre de secours aux enfants, ארגון להגנה על ילדים יהודים] החליט להחביא אותנו במקום אחר. בפברואר 1943 הביאו אותנו הקווייקרים למקומות אחרים בצרפת. היינו 48 ילדים מבית היתומים באספט ו-5000 מבתי יתומים אחרים, והתפזרנו למקומות שונים וקיבלנו שם מחסה. פרד ואני באנו עם ילדים נוספים מאספט לבית יתומים בטולוז ששכן בטירה ומוקף בשדות ועצים. זה היה בית יתומים של הכנסייה הקתולית. זה היה בית לילדים שברחו אחרי או במהלך מלחמת האזרחים בספרד לצרפת. גם ידידי אלפרד היה איתי בטולוז, מפברואר 1942 עד מאי 1944.

בגלל גילו, הוא היה בן 14, הובא מנפרד לאחר חודש לבית לבני נוער במויסאק (מחלקה טארן-אט-גארון) המנוהל על ידי הצופים היהודים הצרפתים. כמה חודשים לאחר מכן חיפשו השלטונות ילדים יהודים, ופרד יחד עם ילדים נוספים נאלצו לרדת למחתרת. הוא קיבל שם צרפתי, למד בבית ספר, ובחופשות הקיץ שובץ אצל חקלאים בהרי מרכז צרפת. הוא עבד שם עם האיכרים, ובימי ראשון נכנס איתם לכנסייה. מה הם אמרו לשכנים, אם הוא היה אחיין או מה, אני לא יודע.

אנחנו הילדים מאספת הלכנו כבר למחרת לבית הספר. בית הספר היה קרוב לבית הילדים. הייתי תלמיד טוב ואהבתי ללכת לבית הספר. קיבלתי הרבה שבחים, וזה היה מאוד חשוב להתקדמות שלי מאוחרת יותר. שבח הוא תמיד הרבה יותר חשוב מהאשמה. בטולוז שמי הרשמי היה הנרי. וידעתי איך לברוח מהטירה, אם הגסטפו או המיליציה הצרפתית יופיעו במקום.

פעם, לפני 15 שנה, הלכתי לבית הספר ואמרתי להם שהייתי תלמיד שם. היה להם תיעוד מאז, ושם קראו לי היינץ מאייר! זה מוזר, ואני לא מבין את זה. הם פרסמו את זהותנו במסמכים. המורים ידעו מי אנחנו. אז הסתתרנו שם, אבל מצד שני נרשמנו בבית הספר עם השמות הגרמניים שלנו.

מוצא אחרון: שוויץ

מרכז אנרי דאנט", ז'נבה. כאן, ביוני 1944, ניתנה להיינץ תעודת זהות פליט שוויצרית עם המספר 24799 בזמן שהותו שם.
היינץ לאחר הגעתו לז'נבה, 25 במאי 1944
בית ילדים ולדרוסלי. היינץ שוכן כאן מ-27 ביולי 1944 עד 17 בינואר 1945.
היינץ בבית הילדים ולדרוסלי, שוונדיבך, קנטון ברן, שוויץ, סתיו 1944
היינץ (משמאל למעלה) וחברו אלפרד שטיין (מימין למעלה), עלייה היים (מלון סנטרל), אנגלברג, קנטון אובוואלדן, שוויץ, 1945
מול מלון סנטרל, אנגלברג, היינץ (יושב בשורה 1, 4 מימין)

לילה אחד במאי 1944 ירדתי מהמיטה והוברחתי לשווייץ. היינו 15 ילדים. נסענו ברכבת לליון, ואחר כך באוטובוס או במשאית. אני לא זוכר בדיוק. אחר כך צעדנו דרך יער. בסופו של דבר ידעתי שהגעתי לשוויץ. מאוחר יותר התברר שהגסטאפו על עקבינו, מצאתי את זה בתיעוד. משטר וישי ידע על מקום המחבוא של הילדים היהודים. האנשים שהיו אחראים עלינו קיבלו מידע על זה. ואז הכל היה צירוף מקרים – לאן הלכתי, ולאן הלכו האחרים. רק אלפרד תמיד נשאר איתי.

הייתי בן 12. שאלו אותי (יש לי פרוטוקול של זה, אז זה לא רק היזכרות) אם אני רוצה ללכת למקום דתי או לא. עניתי: ‘זה לא משנה!’ דיברתי אז צרפתית, אפילו לא הבנתי את השאלה. זה לא היה חשוב לי. ואז נפלתי לידיים דתיים אורתודוכסים. הייתי ארבע שנים בשוויץ לפני שברחתי. ברחתי, השוויצרים מחפשים אותי עד היום! במהלך ארבע השנים הללו עד ספטמבר 1948 הייתי בעשרה מוסדות בית שונים. היה ארגון יהודי שסיפק את העזרה הכספית. הרגשתי לבד, אבל כבר התרגלתי להיות לבד הרבה זמן. זה לא היה חדש עבורי. הייתי לבד מאז מחנה גורס.. אבל חבר שלי אלפרד היה איתי כל הזמן. אחד ממנהלי הבית האלה אמר לי: ‘אלפרד משפיע עליך רעה! אני חושב שזה יהיה טוב לשלוח את אלפרד למקום אחר, אבל אני אעשה מה שאתה מחליט.’ אמרתי לו: ‘עזוב אותו כאן!’

לאלפרד היה אופי פרובוקטיבי למדי. אני הייתי רמאי, הוא היה רמאי אדיר! אחרי החינוך שקיבלנו מעולם לא חשבתי לגור בגרמניה, למרות שזה היה אפשרי. אלפרד חזר לגרמניה. הוא מת צעיר יחסית. אבל אתה לא צריך לשפוט מישהו. בגרמניה הוא עבד באיזה תחום טכני, אני לא יודע בדיוק איזה. אלפרד תמיד היה איתי מאז גורס: באספט, טולוז ובכל עשרת המוסדות הדתיים האלה. אבל ראיתי אותו ב-1947 בפעם האחרונה.

אוניברסיטת תורה ותלמוד עץ חיים, "וילה קוויסיאנה", מונטרה, קנטון ווד, שוויץ
היינץ מאייר במכללת עץ חיים לתורה ותלמוד, מונטרה, קנטון ווד, שוויץ, 1947
היינץ מאייר לומד, מונטרה, 1947
היינץ מאייר (מימין) עם חבר, מונטרה, שוויץ, 1947

מפגש ופרידה מהאחים

היינץ, עליה היים (מלון סנטרל), אנגלברג, קנטון אובוואלדן, שוויץ, 1946
היינץ מאייר, מונטרה, קנטון ווד, שוויץ, 1947

אני זוכר היטב איך אחי הגיע לשוויץ, זה היה באנגלברג, עיירה אלפינית, מקום שבו הייתי ארוך יחסית. מנפרד שהה שם שבוע ואז הוא עזב שוב. כחודש לאחר מכן היגר לאמריקה. אז הוא אמר שהוא בא לשכנע אותי לבוא איתו לאמריקה. והוא אמר שאני לא מוכנה לזה. מה שאני זוכר זה שהוא לא בא לשכנע אותי, הוא רצה לראות שמקבלים אותי ושהוא יכול להיות חופשי עם הכנפיים שלו. היינו פרודים שלוש שנים, וזה היה הרבה זמן אז. אני לא זוכר שהרגשתי שאחי הוא המשפחה שלי. מה שאני זוכר, הייתי בן 14 ומאוד דתי. לא הייתי גרמני, לא הייתי ג’קית [הערה: מתייחס ליהודי גרמניה], לבשתי pejes [הערה: תלתלי צד] והייתי קירח, אז הייתי ממש דתי. התפללתי שלוש פעמים ביום. הגיע זמן התפילה, שבו לא מתפללים לבד, אלא ביחד עם כולם, והצעתי לו לבוא לתפילה איתי. הוא אמר לי לא, הוא לא רוצה לשטות בי, הוא לא מאמין, הוא לא מתפלל ולא יעמיד פנים בגללי. מאוד התביישתי שיש לי אח כזה. ואחרי שאחי עזב לבנות את חייו באמריקה, גם אני חשתי הקלה. ביד ושם אמרה אישה ששני אחים היו צריכים לעשות הכל כדי להישאר ביחד אחרי השואה: “ונפרדתם” שנים רבות אחר כך, 15 השנים האחרונות לחייו, פיתחנו קשר טוב.

אחרי שמנפרד ביקר אותי, נשארתי בבתים שונים אחרים בשוויץ במשך שנתיים נוספות. בין היתר בישיבה, במכללה תורנית. זו הייתה הפעם היחידה במהלך שהותי בשוויץ שלמדתי משהו. מעולם לא שלחו אותי לבית הספר. אין לי הסבר אם זה היה השוויצרים או הארגונים האלה. לא הלכתי לבית הספר ארבע שנים. הו, היה נחמד לא ללכת לבית הספר. אני לא חושב שאי פעם שאלתי. הייתי רגיל לזה ארבע שנים, עד גיל 16, כשעזבתי את שוויץ, למעשה למדתי רק שלוש שנים וחצי. וזה במדינות שונות, בתרבויות שונות. בגרמניה לכמה חודשים בהופנהיים, אחר כך כשנתיים בבית הספר היהודי בהיידלברג, אחר כך בצרפת, בצרפתית כמובן. נהניתי ללמוד! וגם היה תלמיד טוב מאוד. אפילו כתוב בתעודה בטולוז שאני מוכשר. אבל זה היה החינוך הרשמי שלי, שלוש שנים וחצי.

למלונות באנגלברג לא הגיעו בזמן המלחמה תיירים ולכן שוכנו שם פליטים. לאחר המלחמה הגיעו בני 16/17 ששרדו מחנות ריכוז וסיפרו סיפורים והראו תמונות. אז יכולתי לנחש: מה שקרה שם קרה גם להורים שלי. אבל לא שמעתי שום דבר רשמי באותו זמן. הרבה יותר מאוחר קיבלתי מסמכים על גירוש הוריי. לא ידעתי כלום אז.

עליה

הגיע לחיפה עם העצמאות (לשעבר פאן קרקסנט) בג' תשרי תש"ח/ 6 באוקטובר 1948

מדינת ישראל הוקמה במאי 1948, ואני באתי בספטמבר 1948. אז עדיין הייתה מלחמת העצמאות. הרבה פעמים שואלים אותי למה רציתי בכל האמצעים לנסוע לישראל. עוד שואלים אותי: למה לא הלכת עם אחיך? למה אחיך נסע לאמריקה ואתה לישראל? אספר סיפור על אחים. מכיוון שאני בקיא יותר על התנ”ך מאשר על המיתולוגיה היוונית, אספר מהתנ”ך: בעקבות התנ”ך בני האדם הראשונים היו אדם וחוה. נולדו להם שני בנים, קין והבל. באיזה אופן מתאר התנ”ך אותם: האחד היה צדיק והשני רוצח. הם גדלו באותו בית. הבה נמשיך אל אברהם. בין ילדיו היו לאברהם שני בנים, יצחק וישמעאל. אחד היה כך והשני היה כך. ליצחק נולדו שני בנים, יעקב ועשו. הם אפילו היו תאומים! לכל אחד היה אופי משלו. הבה נמשיך בהיסטוריה: ליעקב היו שנים עשר בנים, וביניהם יוסף שאחיו מכרו לישמעאלים. אתה תמיד יכול לשאול למה האחד כך והשני כך, ולא תקבל תשובה. אחי מנפרד אמר לי מאוד מאוד מאוחר יותר: ‘כשנסעתי לאמריקה, הייתי בן 16. כשנודע לי מה קרה בק”ז אמרתי: אלוהים מת! אני לא מאמין באלוהים, לא יתכן שאלוהים היה נותן לדברים כאלה לקרות.’ בנוסף הוא אמר לי שזה מסוכן להיות יהודי, ושהוא רוצה לברוח מכל זה. הוא באמת נעלם, לא רק מהיותו יהודי אלא גם מאירופה. הוא בנה לעצמו חיים חדשים באמריקה. והוא הפך למהנדס חלל, ואני כן אומר שהוא בחר בזה כדי להרחיק את עצמו מהעולם שלנו. זה יהיה מקרה עבור זיגמונד פרויד. אשתו הראשונה של מנפרד הייתה יהודייה. אני לא יודע אם במקרה או לא. הוא פגש אותה במועדון לסטודנטים יהודים. אז זה לא היה רק ​​במקרה. הרבה יותר מאוחר, כשיצרנו מחדש את הקשר שלנו, הוא ניסה להתקרב להיות שוב יהודי. הוא היה חבר באגודה יהודית-הומניסטית. הם יהודים שמכירים בתרבות היהודית ובהיסטוריה היהודית, אך כולם ללא מרשמים דתיים. יש איתם גם נישואי תערובת, אבל הם מרגישים שהם יהודים. אשתו השנייה של מנפרד לא הייתה יהודיה, וילדיו התחתנו עם שותפים לא יהודים.

שלוש שנים אחרי שמנפרד היגר לאמריקה, כשהייתי גם בן 16, נסעתי משווייץ לישראל.

ב-14 במאי 1948, יום אחד לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הותקפה מדינה חדשה זו שהוקמה על ידי מצרים, סוריה, לבנון, ירדן ועיראק. בזמן שהמלחמה הזו נמשכת התעניינתי מאוד במה שקורה שם, והתחלתי להרגיש שיש לי מספיק מהבתים האלה, שאני רוצה לעמוד על הרגליים. אני מניח שהיו כמה רגעים שהשפיעו עליי באופן לא מודע. היה השיר הציוני הזה [הערה: ציונות פירושה תנועה יהודית במטרה ליצור מדינה לאומית יהודית בפלסטין. השיר בארבעה בתים בגרמנית נכתב על ידי יצחק פלד (1862–1922) ופורסם לראשונה ב- Selbst-Emancipation 19, 16/8/1885, p. 9]:

היכן שהארז הדק נושק לשמים;

היכן זורם הגל המהיר של הירדן,

היכן שוכב אפר אבותי,

איפה השדה היה רטוב מדם המכבים:

הממלכה היפה הזו על חוף האוקיינוס ​​הכחול,

זו ארץ האב האהובה שלי

שלא יכולתי להוציא מהראש. אני חושב ששמעתי את זה כשגרנו עם משפחת היומן בהופנהיים. And ואני זוכרת קופסה כחולה ולבן של הקרן הקיימת שעמדה שם על איזו שידה. אני לא יודע אם זה קשור לכל זה. ההורים שלי רצו להגר לאמריקה, לא לפלסטין, אז הם לא היו ציונים.אני חושב שהרבה יקים שהגיעו לכאן לא הגיעו כי הם היו ציונים. זו הייתה המדינה היחידה שאליה יכלו להגיע. זה בגלל שכמה מהם חזרו אחרי המלחמה. לא הרבה, אבל כמה. היו להם קשרים חזקים יותר לאדמותיהם מאשר לי. הם היו מבוגרים ממני, הם גדלו שם. אז התעניינתי מאוד במלחמת העצמאות ועקבתי אחר ההתפתחויות שם. רצית
י להיות חלק ממשהו חדש, רציתי לעזור לבנות אותו, ורציתי לברוח מהבתים שבהם ביליתי כל השנים. ויום אחד הגיע הזמן, וברחתי משוויץ לצרפת, לבד, שלא כחוק. היה לי דרכון פליטים שוויצרי וללא ניירות אחרים. המשטח החיצוני של דרכון הפליטים נראה דומה מאוד לניירות שוויצריים רגילים. קטעתי את ה-Payos שלי, רציתי לחתוך את העבר שלי. הראש שלי עדיין היה קירח, השערות רק התחילו לצמוח שוב. לא הודעתי לאף אחד והלכתי. השוויצרים היו מאושרים מדי להיפטר מהפליטים. אז חציתי את הגבול לצרפת ונסעתי לפריז. מאיפה קיבלתי כסף? אני חושב שדודה אלזה שלחה לי כסף הוצאות מלונדון. ואת זה שמרתי. אז יכולתי להרשות לעצמי כרטיס רכבת, אבל כל הזמן הרגשתי כאילו המשטרה רודפת אחרי. אחרי הכל דיברתי צרפתית, אבל נראיתי כמו פליט! אני לא זוכר מאיפה קיבלתי את הכתובת של הסוכנות היהודית בפריז [הערה: ארגון שתומך בעלייה לישראל]. יש בזה סיפור נפלא: הרבה מאוד שנים מאוחר יותר, ב-1985, הייתי דירקטור בלשכה שם. הסוכנות היהודית שלחה אותי למרסיי, כשישראל הייתה בת חמישה חודשים. הגעתי לשם בשנת 1948 למחרת ראש השנה [הערה: ראש השנה היהודי בסתיו] עם אניית עזמות. ספינה זו, שנקראה במקור Pan Crescent, הביאה לישראל מעפילים. ב-41 במאי 1948 שונה שמו וקיבל את השם עזמות, כלומר: עצמאות. בעודי על הספינה הזאת קרעתי וזרקתי לים את כל המסמכים שלי כדי להפריד את עצמי מעברי. רציתי להתחיל חיים חדשים. כך הגעתי לנמל חיפה, בן 16 ולבד לגמרי.

להשיג דריסת רגל בישראל

מנחם (היינץ) מאייר (אמצע), מסמיה (היום משמיה שלום), קיץ 1949
מנחם מאייר (עליון, שורה אחורית, 2 משמאל), מסמיה, 1949
מנחם מאייר (בתמונה למטה מימין) במהלך שירותו בצבא הישראלי, 1951
מנחם מאייר (עומד ראשון משמאל) בשירות צבאי, 1951
מנחם מאייר (עומד מימין) מקים אוהל בימיו הראשונים בקיבוץ שעלבים שליד לטרון, 1951
מנחם מאייר בקיבוץ שעלבים, 1955
טקס ההשבעה 1951

לא היה לי קרוב משפחה אחד, לא היה אף אחד. לפחות אני לא יודע על זה כלום. אולי יש קרובי משפחה, אבל אף פעם לא ידעתי עליהם כלום. אז לא היה לי אף אחד. בהתחלה הייתי בתל אביב וחיפשתי עבודה. התארחתי אצל משפחה, משפחת בר אור (ברויר) ביפו שהופנתה אליי דרך עמותה ועבדה כנער שליחים בסוכנות הנסיעות פטרה ברחוב נחלת בנימין. דיברתי צרפתית, גרמנית ודיברתי כאן עברית. אם העברית שלי הייתה טובה או רעה, אני לא יודע. היו אז הרבה עולים חדשים שלא ידעו לדבר את השפה. לאחר כשנה הצטרפתי לקבוצת צעירים שהחליטו להקים קיבוץ חדש ולהתגייס לצבא. תחילה היינו בהכשרה [הערה: הכנה לעבודה חקלאית בקיבוץ]. גרנו באולם אריזה ועבדנו על הפרדסים. כשהגיע החורף, חנינו בהרצליה במפעל אריזה נטוש, עזרנו לחקלאים וסללנו את כביש החוף בהרצליה בבטון. בקיץ 1950 נכנסנו יחד לצבא. הייתי סמל, הוכשרתי להיות מפקד והייתי מפקד יחידה של 30 חיילים, נשים ונערות, שלימים גם הקימו קיבוץ. הוצבנו בקיבוץ בדרום. עבדנו בשדות וכשהיה צורך קראו לנו ונאלצנו להתערב צבאית.

אחרי שנתיים בצבא, הקמנו קיבוץ חדש, השוכן על גבול ההפקר, בעמק איילון ליד לטרון, בדרך לתל אביב. היום כבר אין גבול. באותה תקופה כתבתי כתבה קצרה לעיתון הקיבוץ שלנו על הדילמה איך להתנהג אם נקלעת למצב שבו אנחנו מותקפים. את הכתבה הזו מצאתי אחרי חמישים שנה, והיום אני שואל את עצמי: איך ייתכן שבתור עולה חדש לארץ, אחרי ארבע שנים, שאלתי שאלות כל כך עקרוניות?

אני היה בקבוצה הזו של צעירים, אבל הרגשתי לבד כל הזמן. אפילו בקיבוץ הרגשתי די לבד, למרות שהיו לי חברים. כשאני חושב על זה, אני כבר לא בקשר עם אף אחד מהם. תמיד הייתי בודד גם כתבתי אז יומן, כשאני קורא אותו עכשיו אני לא מבין בכלל איך הצלחתי לכתוב אותו. אני לא יודע אם הייתי עצוב, אבל הייתי לבד בלי משפחה. בזמן שהייתי בתל אביב-יפו התארחתי אצל משפחת ברויאר. והיה לי קצת קשר משפחתי איתם. נהגתי ללכת אליהם בסופי שבוע מסוימים. אבל בעצם לא היה לי אף אחד. אחי ואני כתבנו זה לזה לפעמים. לא לעתים קרובות, אולי פעם בחצי שנה. כל אחד ידע איפה השני, אבל לא יותר מזה.

מנחם מאייר (שורה 2, יושב ראשון מימין), 1951
מנחם מאייר (עומד משמאל) בימיו הראשונים בקיבוץ שעלבים שליד לטרון, 1951 מאייר (בתמונה למטה מימין) במהלך שירותו בצבא הישראלי, 1951
(הכותרת תגיע בקרוב.)הקמת קיבוץ שעלבים, 1951
מנחם (עומד ימינה) בעבודה בקיבוץ, 1951

להקים משפחה משלך ולעשות את הצעדים המקצועיים הראשונים שלך

בתים ראשונים בקיבוץ שעלבים, 1956
מנחם מאייר וחוה ואן קליף, קיבוץ שעלבים, 1955
מנחם מאייר מגדל צאן בקיבוץ שעלבים, 1956
חוה ואן קליף ומנחם מאייר, 1956
קיבוץ שאבלים, 1957
תמונת חתונה של חוה ואן קליף ומנחם מאייר בקיבוץ שעלבים, 23 באוקטובר 1956
חוה ואן קליף ומנחם מאייר, 1956
נישואין מתחת לחופה
מנחם וחוה עם יונתן, קיבוץ שעלבים, 1958

ואז, סוף שבוע אחד בשנת 1955, הגיעו צעירים לעזור בקיבוץ לשבוע או שבועיים, ואחד מהם היה חוה. כך הכרתי את אשתי חוה. אחרי שנה התחתנו. חוה ואן קליף נולדה בקלן בשנת 1936. משפחת אביה היגרה מפורטוגל להולנד בשנת 1496, תחילה לאמסטרדם ולאחר מכן הגיעו לאמדן. אביה נולד שם, אבל הסבים והסבתות עברו לקלן. הם היו אנשים עשירים למדי שסחרו בברזל. ב-1939, לפני המלחמה, כולם הצליחו לברוח לאנגליה כולל הסבים והסבתות. הם נשארו באנגליה עד 1950 ולאחר מכן עלו כציונים לישראל. הייתה התחלה די קשה.

הקיבוץ שעזרתי להקים נקרא קיבוץ שלבים. רצינו לרכוש עדר כבשים בקיבוץ. לאחר שעברתי הכשרה בסיסית בגידול צאן בקיבוץ גזר הסמוך קנינו 200 כבשים. הפכתי למגדל כבשים מומחה, רעיתי את העדר והכרתי רבים מהכבשים בשמותיהם. בסוף 1955 יצאתי להכשרה בת תשעה חודשים בניהול חקלאי. סוף סוף למדתי שוב. צפיתי בהתנהגות הכבשה, והיה לי הצלחה: הכבשה התרבות. הייתי רועה צאן טוב והפכתי למומחה בגידול כבשים. הכרתי רבים מהכבשים לפי שמותיהם או לפי המספר שהם קעקעו באוזניהם. לכל אחת מהחיות היה אופי משלה. הדבר החשוב ביותר היה חלב הכבשים. הגדלת ההצלבה אפשרה להגדיל את ייצור החלב באופן ניכר. הם כמובן גם נגזזו. בהתחלה עשינו את החליבה ידנית, אבל אז רכש הקיבוץ שלנו את מכונת החליבה השנייה בישראל.

בקיבוץ זה נולד יונתן, בנו הראשון, בשנת 1957. באותם ימים היה נהוג בקיבוצים לשכן את הילדים בבית ילדים. זה הרגיז אותי מאוד, כי לא רציתי שהילד שלי יגדל בבית ילדים בלי הורים, כמו שהייתי צריך. רציתי בית אמיתי בשבילו. לכן עזבנו את הקיבוץ. הייתי בלי מקצוע אמיתי.

לאחר שעזבתי את הקיבוץ מצאתי עבודה בימין אורדה, בית ילדים על הכרמל. זה היה מקום יפהפה בסביבה נפלאה. קיבלנו מגורים, לא היינו צריכים לשלם עליו כי שנינו הועסקנו שם, קיבלנו משכורת, וכך לאט לאט בנינו את חיינו. הפכתי למורה בבית הילדים הזה וקיבלתי הכשרה רשמית. אז היה מחסור גדול באנשי הוראה, ובגלל זה העסיקו גם את אלה שעדיין לא היו מורים באופן רשמי. הילדים שגרו שם הגיעו לישראל ללא הורים או שהם לא היו בידיים טובות במשפחותיהם. מלבד עבודתי היומיומית למדתי מספר שנים. פעמיים בשבוע השתתפתי בקורסים באקדמיה לביולוגיה בחיפה. צעדתי חמישה קילומטרים בגבעה עד לרחוב הישן לחיפה, שם עליתי על אוטובוס לכיוון האקדמיה. בשעת לילה מאוחרת חזרתי באותה הדרך. הצלחתי לעבוד וגם ללמוד, כי הצורך שלי ללמוד משהו היה כל כך גדול. השגתי דיפלומה של מורה למדעי הטבע.

בשנת 1959 נולדה בתנו מיכאל.

כשאביה של חוה נפטר בשנת 1963 בירושלים, עברנו לירושלים כדי שאמה לא תישאר לבד. מצאתי עבודה בבית ספר טוב, ואחרי שנה התקבלתי כסטודנט באוניברסיטה העברית, למרות שלא הייתה לי תעודת בגרות. שמחתי מאוד ללמוד ולמדתי למעלה מ-13 שנים ועבדתי תמיד באותו זמן. תחילה עשיתי את התואר הראשון שלי בחינוך ובזואולוגיה.

בשנת 1965 נולד בנו צבי.

מנחם עם מיכל (משמאל) ויהונתן (מימין), ימין אורדה, ישראל, 1961
יונתן, חוה, צבי ומיכל מאייר, 1966
צבי ומנחם, ירושלים, 1971
מיכל, חוה, מנחם וצבי, 1971

הגנה על ארץ המולדת החדשה ומפגש מחודש עם פרד

ואז, ב-1967, הייתה מלחמת ששת הימים. הייתי חייל מילואים בחטיבת ירושלים. חטיבה זו הוטלה כבר לפני המלחמה לעמוד בשמירה על גבול ירושלים. טנקים וחיילים מצריים יחד עם ירדן וסוריה איימו על קיומה של ישראל. עם תחילת המלחמה, הגדוד שלי היה מוצב בדרום ירושלים, ברמת רחל בהר הרצל. צבא ירדן ירה לעבר בתים במערב ירושלים. במלחמה הזו הגנתי על ביתי ועל משפחתי. יכולנו לראות את גגות הבתים שלנו. כשפגעו רימונים לא ידענו אם זה הבית שלנו. לאחר שישה ימים הסתיימה המלחמה. ברדיו שמענו שהעיר העתיקה נכבשה. בפעם הראשונה אי פעם יכולנו ללכת לכותל. זה היה רגע מאוד מיוחד. לפני אלפי שנים עמד שם המקדש היהודי; זו הייתה בירת המדינה היהודית. זו הייתה שמחה גדולה שהכל השתנה. אחי כתב לי: ‘בפעם הראשונה אני גאה להיות יהודי’, והוא שקל ברצינות לנסוע לישראל. לכך שהוא לא הבין זאת היו סיבות שונות. הכל באמת השתנה, לטוב או לרע. זה הגיע לבעיות שיש לנו היום, אבל אנחנו צריכים לחיות עם המצב, ואף אחד לא יכול לדעת איך זה ימשיך, איך הדברים יתפתחו. אנו מקווים לטוב, אנו מקווים שיהיה שלום עם שכנינו.

בשנת 1972 אחי ביקר אותי בישראל בפעם הראשונה. לא התראינו 26 שנים. קצת פחדתי מהפגישה, אבל כן הבנו אחד את השני די טוב, היינו דומים בהשקפות ובתחומי עניין.

מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה האחרונה עבורי. האוזניים שלי נפגעו מהפיצוצים, ולאחר מכן עשיתי את תפקיד המילואים שלי במודיעין הצבאי. אחרי 35 שנה יצאתי לפנסיה.

מרועה כבשים ועד מומחה חינוכי

מנחם מאייר בביקור במינכן ב-1974
מנחם מאייר, 1976
ד"ר מנחם מאייר כציר בוועידת אונסק"ו לחינוך, פריז, 1995
זכה בפרס "Chevalier dans l'Ordre des Palmes Académiques" על מחויבותו לחינוך מטעם המדינה הצרפתית, 25 ביולי 1996

בשנת 1974 קיבלתי בהצטיינות תואר שני במדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים. פיתחתי תוכניות לימודים, כתבתי ספר לימוד וקיבלתי פרס של מכון ויצמן. ארבע שנים לאחר מכן רכשתי את תואר הדוקטור (PhD) באוניברסיטה העברית. השתתפתי בשיעורי ערב ולמדתי באוניברסיטה. תמיד אהבתי ללמוד, אבל לפעמים היה לי קשה. אשתי חוה תמיד תמכה בי.

1981 הפכתי למפקח על מדעי הטבע בכל בתי הספר בירושלים וסביבתה. משנת 1985 הייתי סגן הסוכנות היהודית במשך כמה שנים, בראש המחלקה לחינוך יהודי בקהילות היהודיות בצרפת, בלגיה ובשווייץ. אז ישבתי בדיוק באותו משרד שאליו נכנסתי כפליט בן 16 מצרפת כדי לבקש עזרה.

אשתי חוה הייתה לצידי; הילדים שלנו כבר גדלו. שניים מהם היו נשואים, וצבי, הצעיר, חזר זה עתה מהצבא. הם ביקרו אותנו; עבורם זו הייתה הזדמנות טובה לראות את צרפת. על תרומתי לקידום התרבות הצרפתית העניקה לי ממשלת צרפת את התואר Chevalier dans l’Ordre des Palmes Academiques [הערה: אביר במסדר הדקלים האקדמיים]. מה חשבתי והרגשתי כשקיבלתי את הפרס הזה? חשבתי שמשפחתי הייתה שבויה במדינה הזו לפני יותר מחמישים שנה.

לאחר שחזרתי מצרפת נקראתי כסגנית מיוחדת להנהלת משרד החינוך, שם ביצעתי מספר תפקידים, כולל פעמיים כנציגה של אונסק”ו. וכך הפעילויות המקצועיות שלי תמיד השתנו. במהלך הלימודים התרכזתי בביולוגיה ובחינוך. אפילו כתבתי ספרים להוראת מדעי הטבע. אבל לאחר זמן מסוים, לאחר כשבע שנים, תמיד שיניתי את מיקוד העבודה שלי כדי שלא אחזור על עצמי.

לפעמים גם סיפרתי את סיפורי בבתי ספר כעד בן זמננו. היום אני עושה את זה לעתים רחוקות יותר, אבל אני עדיין עושה את זה. אני אומר למורים: תנו הזדמנות לילדים, סמכו עליהם! אם תמיד הייתי מטופל לפי התקנות, אולי הייתי מגיע לכלא.

הילדים שלי תמיד שאלו על סיפור חיי. במיוחד הבת שלי מיכל רצתה לדעת הכל, אבל לא רציתי להגיד להם כלום. תמיד נמנעתי מזה: ‘לא היום, פעם אחרת!’ עדיין הייתי בשלב ההדחקה. רציתי לשכוח ולבנות את החיים שלי. כשראשוני הנכדים שלי היו בערך בני שבע או שמונה והסתובבו בחדרי פתאום הבנתי: הייתי בדיוק בגיל הזה שבו החיים שלי נהרסו. ואז חזרתי לתקופות ילדותי בפעם הראשונה אי פעם והתחלתי לחפש בארכיון: בפריז, בבית הספר בטולוז, בשוויץ. כתבתי למשטרה בשוויץ כי שמעתי שיש תיקים על הפליטים, ושהתיקים האלה נשמרו בארכיון עד היום. אז ביררתי. לאט מאוד אספתי יחד תיעוד.

ביקורים בהופנהיים

תדירות, חוויות

ביקור משותף בהופנהיים, ספטמבר 1990 (משמאל לימין: הכומר מתיאס אוהליג, פרד ריימס, לודוויג סטריב, ד"ר מנחם מאייר, ורנר רודיסיל, דוריס אוליג)

אני עדיין זוכר היטב את המראה של הופנהיים הזקן. אני יודע איפה היה מרכז הכפר, זוכר את התמונה של הרחובות שגרנו בהם. היו הרבה עצי פרי, היו הכרמים. אני חושב על פירות יער: דומדמניות, דומדמניות ופטל. אבל אני לא יכול להרחיב את הרגשות והתחושות הקשורים לדימוי הטבע בהופנהיים שיש לי בראש ליחס עם האנשים.

הפעם הראשונה שבה שוב הייתי בהופנהיים הייתה בשנת 1974. הייתי חלק מקבוצת מורים ישראלים שהוזמנה על ידי ממשלת גרמניה, שהייתה לה אינטרס להגביר את המגעים לישראל. הייתי מסוכסך עם עצמי אם ללכת או לא ללכת. למעשה, מעולם לא רציתי לנסוע שוב לגרמניה. זו הייתה החלטה קשה עבורי, אבל אז החלטתי: אני אלך! הסתכלנו על הפעילויות של בתי ספר שונים בבאדן-וירטמברג ובהסה, ויום אחד נפרדתי מהקבוצה ולקחתי רכבת מהיידלברג להופנהיים. ברכבת שאלתי את הקונצרן: ‘מתי תהיה רכבת חזרה מהופנהיים להיידלברג?’ והוא הוציא מחברת, ליקק עיפרון העתקה ורשם על דף נייר: הרכבת יוצאת ב-7 בבוקר, זה מגיע ב-8 בבוקר, יוצא ב-8 בבוקר, מגיע ב-9 בבוקר, הרכבת יוצאת ב-9 בבוקר, מגיע ב-10 בבוקר, אמרתי לו: ‘אני צריך לדעת רק על הזמנים שאחרי הצהריים’ הוא לחץ על עקביו. ואמר: ‘נתת לי פקודה’ הוא היה איש מבוגר. זה היה אחד המפגשים הראשונים. אז הייתי בהופנהיים. הייתי עצבני! הלכתי ברחובות, לעבר היער שחציתי לעתים קרובות כל כך עם הורי ואחי כדי לבקר את סבתא מינה בניידנשטיין. זיהיתי את הריחות והצבעים וייחלתי לעולם ההרוס הזה. השתוקקתי לילדות שלי. הלכתי למקום שבו עמד אז בית הכנסת. במקום בית הכנסת הייתה רפת. בחצר ממול לזה הייתה אישה. שאלתי אם היא הכירה משפחה מאייר: ‘כן, כן!’ ואז אמרתי: ‘זו הייתה משפחה יהודית’. לא, אמרה היא, היא לא הכירה אותם. זה היה המפגש הראשון שלי! ניגשתי לאישה צעירה יותר, אולי היא הייתה בסביבות החמישים, אז היא בטח הייתה ילדה קטנה. כשסיפרתי לה מי אני, היא התחילה לבכות ואמרה: ‘כן, אני זוכרת היטב מתי סחבת את הגזעים והיית צריכה ללכת.’ אחר כך הלכתי לקירשטראסה, שם גרנו שנתיים במשפחת היומן. בית לפני הגירוש לגורס. ממול הייתה חנות שנכנסתי אליה. צעירה שעבדה שם התקשרה לאביה. האיש אמר לי: ‘כן, כמובן, אני זוכר די טוב’. הוא לא ידע אם אני מנפרד או היינץ אבל הוא זכר את המשפחה שלנו. שאלתי אותו אם אפשר לבקר בבית ממול. הוא ענה: ‘כן, למה לא!’ אז הלכתי לשם, דפקתי בדלת, ואישה מבוגרת פתחה. אמרתי לה מי אני. הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה שהיא הוציאה הרבה כסף כדי לשפר את הבית. נכנסתי כמה צעדים לתוך הבית, ואז נפתחה דלת הבית ובתוכה עמדו שני גברים גדולים. הם רק הסתכלו עליי. נבהלתי ויצאתי החוצה והתרחקתי. אני חושד שהאיש בחנות ששאלתי אם אוכל לבקר בבית התקשר למישהו. זה היה המפגש הראשון שלי עם הופנהיים. חשבתי שלעולם לא אחזור לשם, אבל אחר כך הלכתי לשם כמה פעמים, ותמיד אמרתי לעצמי: זו הייתה הפעם האחרונה!

לביקור השני בהופנהיים הגעתי עם אשתי חוה. בינתיים הכרתי את הכומר אלברכט לורבכר. הוא מבקר בישראל לפחות פעמיים בשנה. אני חושב שהוא היה כאן יותר משמונים פעם. בשנת 2017 הוענקה לו אזרחות הכבוד של רמת גן, העיר האחות של עיר הולדתו וינהיים. מאז מספר שנים הוא מביא מדי שנה קבוצות של עיתונאים לישראל כדי להראות להם את המדינה שהוא מכיר ואוהב. הם תמיד מבקרים אותי לערב אחד. ביחד אנחנו צופים בסרט שמציג את אחי ואותי, ואחר כך מדברים עם העיתונאים. זה מאוד חשוב, אבל ככל שאני מתבגר אני יותר בדיכאון לאחר מכן.

אשתו של אלברכט, אולריקה, חיפשה אז ספרים ללמוד עברית. עזרתי לה, עוד הייתי אז במשרד החינוך. היום העברית שלה די טובה. נהיינו חברים! השניים מתגוררים בוינהיים, שנמצאת מצפון להיידלברג. ואלברכט סיפר לי שיש בהופנהיים כומר צעיר בשם מתיאס אוהליג, ושהכומר הזה הזכיר כומר אחר, לודוויג שטרייב אחד, שירכיב תיעוד על הקהילה היהודית בהופנהיים. אם אני רוצה לעזור לו? הייתי בפריז באותו רגע. שאלתי אם הוא יכול לבוא אלי לפריז. לא היו לי הרבה זיכרונות, והספר שארכיב אחר כך עם אחי היה עדיין נחלת העתיד, אפילו הרעיון לא עלה לנו. הכומר שטרייב העריך את מה שסיפרתי לו, ונתתי לו כמה ממכתבי הוריי. כך הגענו למגע.

מאז הביקור הראשון שלי בהופנהיים אני מרגישה שתמיד נמשכת אליו. אני רוצה להיות שם, אבל אז אני רוצה לעזוב משם שוב. פעם אחת נסעתי לשם מפריז יחד עם חוה באוטו, וכשהגענו אחר הצהריים אמרתי לה: ‘אני חייבת לצאת מכאן, אני צריכה לחצות את הגבול כדי לשטוף את עצמי’. משהו רגשי לגמרי! ובכן, היום אני לא מבקש יותר מקלחת. הופנהיים זה חלק מהחיים שלי, זה קשור לילדות שלי, אבל מצד שני הילדות שלי נהרסה שם. ויש חור גדול במוחי, חור שחור גדול. וחסרים הזכרונות העיקריים והחשובים ביותר. אני לא זוכרת נשיקה אחת מההורים שלי, או חיבוק, איך חיינו, מה אכלנו. כשאני קורא מכתבים אני יודע שההורים שלנו אהבו אותנו, אבל הדחקתי הכל, אולי כדי לשרוד.

הביקור באושוויץ

ד"ר מנחם מאייר מול בית השער של מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, קיץ 1990.
ד"ר מנחם מאייר (בחולצה לבנה) באושוויץ עם קבוצת צעירים ישראלים.

למעשה, לא רציתי לנסוע לאושוויץ, אבל פרד התקשר אליי מאמריקה ב-1990 ואמר שהחברה שלו שולחת אותו לוורשה לעסקים, זה היה אחרי נפילת החומה. והוא אמר לי שהוא רוצה לנסוע לאושוויץ, אבל רק אם אני בא איתו. אני עצמי לא הייתי נוסע לאושוויץ עד היום, אני לא צריך את זה בשביל זיכרונות, חינוך או משהו כזה. הכנתי את זה בשביל פרד! נפגשנו בוורשה ונסענו יחד לקרקוב. התרגשתי, אני יודע שלא הצלחתי לישון טוב. אני תמיד מנסה לבנות חומה סביב עצמי. לקחנו מונית מקרקוב לאושוויץ. ביחד זה לצד זה וכל אחד לעצמו.

למעשה, הלכנו למשרפה רק על המסילה, ראינו גם כמה צריפים. אבל זה היה הכל. לא התערוכה והסרטים המבעיתים שיש שם.

מנחם ופרד כותבים את תולדותיהם

הצגת ספר "מגורשים מהופנהיים – מנחם ופרד" ע"י קבוצת הפרויקט של בית הספר סינשהיים אלברט שוויצר, מוזיאון העיר סינשהיים, 23 באוקטובר 2008
ד"ר מנחם מאייר, סינסהיים, 23 באוקטובר 2008

אחרי שפרשתי החלטתי לכתוב את ההיסטוריה שלי. עד אז היה לי אוסף גדול של מסמכים, ועכשיו רציתי לערוך אותם. זה היה במחצית השנייה של שנות התשעים. פגשתי אז את אחי בקנדה, טיילנו יחד וסיפרתי לו על התוכנית שלי, והוא אמר שגם הוא רוצה להקליט את הסיפור שלו. זה היה כשהצעתי לו שנכבד מאוד את הורינו אם נשתף פעולה. הוא הסכים ולכן החלטנו לכתוב ביוגרפיה ביחד. זה היה די קשה כי הוא לא דיבר ולא כתב מילה אחת בעברית. לכן כתבתי את הטקסטים שלי בעברית, הוא שלח לי את הטקסטים שלו באנגלית, ותרגמתי אותם לעברית. יש פרקים שכתבנו ביחד, ואז יש את הפרקים שהם שלו ואלה שהם שלי. מה שכתבתי כן שלחתי לו באנגלית, וכך כתבנו הכל ביחד ולא חשבנו על פרסום. זה נוצר עבור הנכדים שלנו, אבל כשחבר קרא את זה הוא אמר שזה יהיה מאוד מעניין גם לציבור רחב יותר. אז פניתי ליד ושם והם קיבלו את זה מיד. הספר הודפס בעברית. זו הייתה המהדורה הראשונה בשנת 2001. שנה לאחר מכן היא תורגמה והופיעה באנגלית, ופרד הגיע לכאן להשקת הספר.

באותה תקופה הכומר הפרוטסטנטי בהופנהיים היה מתיאס אוליג. הכרתי והערכתי אותו כבר לא מעט שנים, וכשהופיעה המהדורה האנגלית שלחתי לו עותק. הוא קרא אותו מיד ואמר שחשוב לפרסם אותו בגרמנית. כמה חודשים לאחר מכן הוא מצא מתרגם ואת המשפחה הופ כנותני חסות. ואז קיבלתי מייל מהאחים הופ, שבו הם כתבו: ‘קראנו את הספר, לא ידענו שיש עדיין ניצולים מהופנהיים. מה שקרה אז הוא נורא. אבינו היה נאצי, וחשוב לעשות הכל כדי שדבר כזה לא יקרה שוב.’ הם שאלו אם אנחנו מוכנים לקבל את המימון שלהם לתרגום הספר לגרמנית. דבר אחד שהם שאלו היה אם אפשר שלא להזכיר את שם אביהם בתרגום הגרמני. חשבנו על זה, והשבתי: ‘לא, אנחנו לא מוכנים. אנחנו רוצים שהספר יישאר כמו שהוא, כי כמו שלקורבנות יש שמות, כך גם העבריינים.’ הם ענו: ‘אנחנו כן מבינים את זה, ועדיין מתעניינים בזה’. כך הגיע הקשר עם האחים הופ. על אודות. בשנת 2005, לפני שתים עשרה שנים, הודפס התרגום לגרמנית, והם החליטו לארגן טקס גדול והזמינו את כולם: אותנו, הנכדים והנינים שלנו, וגם ניצולים נוספים מהופנהיים, לא רק המשפחה שלנו. היו שני ילדים שעדיין בחיים. אז שם התפתחה לאט לאט הידידות בין האחים הופ לבינינו. מאוחר יותר הם הזמינו אותנו שוב, והזמנו אותם לבוא לכאן. הם הגיעו בשתי הזדמנויות. בפעם הראשונה זה היה ד”ר רודיגר הופ עם אשתו, ובפעם הבאה כולם באו, כל המשפחה. הראיתי להם את הארץ, אנחנו באמת חברים. פרד גם נפגש עם האחים הופ בפלורידה והזמין אותם למקום הזה.

כדי לשמור על הזיכרון חי

אנדרטאות, הצלחת הספר ועיבוד מסך

קרולה מולברגר ופרד ריימס (מימין, חבר הבונדסטאג פרופ' גרט וייסקירכן) לרגל חנוכת לוח ההנצחה בבית העירייה של הופנהיים, 4 בספטמבר 2005
לוח זיכרון עם 18 שמות האזרחים היהודים שגורשו מהופנהיים לגור ב-22 באוקטובר 1940.
ליאור מאייר מדליקה נרות עם אביה צבי לזכרם של קארל והילדה מאייר.
לוגו של "שביל מנחם ופרד" מהופנהיים לניידנשטיין
פרד ריימס, ד"ר. מנחם מאייר, קרל היינץ הס, ראש עיריית הופנהיים
חשיפת השלט בתחנת הרכבת הופנהיים לרגל חנוכת "שביל מנחם ופרד" ב-12 ביולי 2012
בכורה גרמנית של הסרט בסינהיים, 30 בספטמבר 2009 - לאחר קבלת הפנים של ראש העיר רולף גיינרט בבית העירייה של סינשהיים
בסיטידום סינסהיים, ינס מאיר (מפיק), ד"ר רודיגר הופ, ד"ר מנחם מאייר, פרד ריימס
למעלה מ-200 מוזמנים השתתפו בבכורה בסינסהיים

במקום בבית הקברות בהופנהיים, שאליו אף אחד לא הולך, יש לוח זיכרון. על הלוח מופיעים מספר צלבים ומנורה. ‘לזכר קורבנות הנציונל-סוציאליזם’ כתוב עליו. שאלתי את הכומר אוליג: ‘מה זה, מי בא לכאן, מי מסתכל על זה? ולמה הערבוב הזה של צלבים ומנורה? ולמה חנוכייה ולא מגן דוד? מי יזהה חנוכייה? אף אחד! זו לא דרך לחנך אנשים! זו לא האמת, זה רק רבע מהאמת!’ צלב לצוענים, צלב להומוסקסואלים, אחד לקתולים וכן הלאה – זה היה ההסבר אז. ואמרתי לו שזו לא דרך לחנך ילדים. הוא שאל אותי אם אני מוכן לבקר בבית הספר בהופנהיים. עניתי שאם זה לא ישתנה לא אעשה זאת. זה היה בשנת 1990. הוא סיפר את זה לאחים הופ, ולכן הם החליטו לחפש לוח חדש ועליו שמות כל אלה שגורשו, המותקן בצד הכניסה לבית העירייה של הופנהיים. זו הייתה גם היוזמה שלהם, וזה הלוח השני.

במהלך טקס חנוכת לוח הזיכרון בהופנהיים והצגת התרגום לגרמנית של ספרנו ‘מנחם ופרד: מחשבות וזיכרונות של שני אחים’ [הערה: הופיע בגרמנית תחת הכותרת ‘Aus Hoffenheim deportiert: Menachem und Fred’ – Der Weg zweier jüdischer Brüder’] פנתה אלי אישה באמצע שנות החמישים לחייה שדמעות בעיניה ושאלה אותי אם אהיה מוכן לקבל ממנה משהו. לא הבנתי למה היא מתכוונת. ואז היא אמרה: ‘בבית יש לנו שידת מגירות, ויש מגירה אחת שאף אחד מעולם לא רצה לפתוח, כאילו היא מכושפת. יש בו מזלג. כשהיית צריך לצאת מבית הכנסת, אמא שלך דחפה מריצה עמוסה בבגדים ועוד דברים שונים. ואז המזלג הזה נפל על הקרקע. ואחד האחים שלי הביא את המזלג לביתנו. אתה רוצה לקבל את זה?’ ואמרתי: ‘כן, ברור!’ מאוד הופתעתי והתרגשתי. מאוחר יותר היא שלחה לי סכו”ם, ואמרה שכשפתחה את המגירה היא מצאה לא רק מזלג אחד, אלא סט של סכו”ם. והיא כתבה: ‘סכו”ם שהגיעו אלינו שלא בצדק. סכין, כפית ומזלג.’

כיום יש בהופנהיים חמש אנדרטאות שונות. יש גם את שביל הטיולים מנחם ופרד המחבר בין הופנהיים לניידנשטיין, שהוקדש בשנת 2012 לזכר משפחתנו.

אני מעריך את הרצון הטוב של כל האנשים האלה, כי היוזמות האלה מאפשרות ללמוד משהו על ההיסטוריה של הקהילה היהודית ועל מה שקרה, ללמוד שאפילו היו יהודים. אבל כל האנדרטאות נבעו מיוזמה פרטית, לא מיוזמה של העיירה או ההנהלה שלה. האנדרטה הראשונה בבית הקברות היא של ורנר צובר. הוא גם רצה לפגוש אותי אבל אף פעם לא התכנסנו. לוח הזיכרון בבית העירייה עם שמות כל המגורשים מהופנהיים נוצר בשנת 2005 ביוזמת האחים הופ. שביל הטיול היה יוזמה של המורה מיכאל הייץ מסינסהיים, שחקני נוער של TSG Hoffenheim [הערה: מועדון הספורט המקומי], Verein Jüdisches Leben Kraichgau e.V. [הערה: עמותה המוקדשת לתולדות היהודים באזור] ואחרים. כולם למדו את ההיסטוריה היהודית באינטנסיביות. ישנה אבן גדולה מאז 2010 כאנדרטה לגירוש יהודים מהופנהיים לגורס, שנעשתה וחתכה בפועל על ידי תלמידים מבית הספר אלברט שוויצר בסינסהיים. ומאז 2012 יש לוח זיכרון במקום שבו עמד פעם בית הכנסת, יוזמה של ורנר רודיסילה מהופנהיים.

כל זה אינו סיפוק עבורי, כי אינך יכול לשנות את העבר. אבל יש אנשים שדואגים לכך שהעבר לא יישכח.

לפני כמה שנים רודיגר הופ הביא אותי במכונית אל הסביבה היפה של הופנהיים. העצים, היער, הכל ירוק, הפרחים הכי יפים, באמת – זה נפלא. והוא אמר לי: ‘מנחם’, (לפעמים הוא גם קורא לי היינץ) ‘אתה לא מרוצה, לא יפה פה?’ ואמרתי: ‘כן, אני יודע שזה יפה, אבל אתה מדבר בהיגיון. ובאופן אובייקטיבי, בעוד השפה שבה אני עונה נשלטת על ידי רגשות, ואני לא מסוגלת להרגיש טוב בכל היופי הזה. אני לא מבין איך בני אדם יכולים להתנהג כמו חיות בר בין כל היופי האסתטי הזה. אפילו חיות בר לא מתנהגות כמו האנשים האלה. לכן אני לא נפלתי טוב במיוחד’.

במהלך השקת הספר של המהדורה האנגלית [הערה: המהדורה האנגלית של ‘מנחם ופרד’] פגשנו במאי קולנוע. היא אמרה לנו שהיא רוצה לעשות סרט על ההיסטוריה שלנו. הסכמנו. שנים לא שמענו ממנה, אלא שהיא אמרה שהיא ארגנה מימון, והסרט הפך לקופרודוקציה ישראלית/גרמנית. ושלוש שנים מאוחר יותר, זה היה ב-2008, הסרט הושלם. שנה לאחר מכן קיבל ‘מנחם ופרדה’ את פרס הקולנוע לשלום של הברלינאלה בתור ‘הסרט הכי מעורר השראה של השנה’.

לאחר שהוצג בבכורה בגרמניה [הערה: ב-30 בספטמבר 2009 בתיאטרון סיטידום בסינסהיים] הוא הוצג פעם נוספת בהיידלברג, כשגם אני ואחי נכחנו בו. במהלך הדיון עם הקהל נשאלתי אם אני שונא את הגרמנים? התשובה שלי הייתה שהשנאה זרה לי, אבל אני מבדיל בין הדור הקודם, שכמעט נעלם עכשיו, לבין הדורות הצעירים שמכירים בעבר ומוכנים לקחת אחריות על העתיד. אישה בקהל קמה עם דמעות בעיניה ואמרה לי: ‘בבקשה סלח לי!’

עניתי לה: ‘אני לא מכירה אותך ואין שום דבר שיכולתי לסלוח לך’. היא חזרה על תחינתה מספר פעמים.

אחרי הפעם השלישית אמרתי לה: ‘כשאת מבקש ממני לסלוח על משהו שעשה סבא שלך או על ידי ההורים שלך, אני יכול רק לומר שהורי שנרצחו באושוויץ לא הורו לי לסלוח לרוצחים שלהם’. היה שקט לגמרי בתיאטרון.

ד"ר מנחם מאייר ופרד ריימס

נפגשים דורות: מנחם ועילאי

עילאי אלמקייס וד"ר. מנחם מאייר בסיטידום סינסהיים, 12 ביוני 2018
תמונה קבוצתית עם דר. מנחם מאייר ומשפחתו וכן האנשים המעורבים בסרט ונציגי הארגונים והספונסרים בהתאמה ל"צהר - זכור"
עילאי אלמקיס, ד"ר. מנחם מאייר, אדוארד סרוטה, סנדרה סימוביץ' ודיטמר הופ
יש שחקן כדורגל ישראלי צעיר, איליי אלמקייס, שמשחק ב-U19 [הערה: קבוצת השחקנים מתחת לגיל 19] של TSG 1899 הופנהיים. הוא לומד בבית הספר אלברט שוויצר בסינסהיים. דיברתי איתו וסיפרתי לו את הסיפור שלי, והוא גם ראה את הסרט שלי. מה אני רוצה להעביר לעילאי ולצעירים נוספים? זו שאלה קשה. התשובה שלי היא: אתה לא יכול להיות תלוי באף אחד. אני מצטער, אבל זו האמת. העם היהודי מורכב מזיכרון. אם אנחנו רוצים לשמור על הזהות שלנו אנחנו צריכים לשמור על הזיכרון בחיים. כל החגים שלנו מבוססים על זיכרון, ודיבור לגבי השואה: יש לעשות הכל כדי לא לשכוח. אז אולי אפשר היה לסמוך על אנשים אחרים. אף אחד לא בא להציל, אף אחד! אני לא מדבר על כמה עוזרים בודדים. היו אנשים כאלה. אני מדבר על אנשים, על ממשלות. אף אחד לא רצה לקבל את היהודים. אפשר לא לסמוך על אף אחד! אמנות אינן שוות את הנייר שעליו הן כתובות. חשבו על ההסכם בין ריבנטרופ לרוסיה [הערה: הסכם אי-התוקפנות מולוטוב-ריבנטרופ בין גרמניה לברית המועצות שנחתם ב-1939] או על ההסכם המאוחר יותר בין וישי לממשלת גרמניה [הערה: הסכם שביתת הנשק בין גרמניה לצרפת של 1940]. אולי אנחנו תלויים רק בעצמנו. אני מצטער שאני כל כך פסימי, אבל אני גם מאמין שחלק מהדור הצעיר בגרמניה ובאוסטריה מכיר ומקבל על עצמו את האחריות ומחויב נגד שדבר כזה יחזור על עצמו. צריך לפגוש אנשים כאלה בצורה מחייבת ואופטימית. אבל איפה הערובה שמחר אותו דבר לא יכול לקרות שוב? אני מניח שאסע שוב להופנהיים. זה מושך אותי, ואני שוב נכנס ליער מסביב להופנהיים, ואני מחזיר את הריחות של ילדותי. ואני תמיד מחפש, מתחת לאבן, אולי אמצא משהו ואיכשהו אחזור לילדותי. אני יודע שזה שטויות, אבל בני אדם נוצרים כך. הראיון נערך על ידי טניה אקשטיין (סנטרופה וינה) עם ד”ר מנחם מאייר בירושלים במשך שלושה ימים בספטמבר 2017.

ביבלוגרפיה

  • ריימס , פרדריק ; מאיר, מנחם: גורש מהופנהיים. מנחם ופרד. דרכם של שני אחים. מהדורה מתוקנת שנייה,Ubstadt-Weiher-Heidelberg-Basel: Verlag Regionalkultur , 2008.
  • היץ, יוהנה: פרד ריימס וד”ר. מנחם מאייר. בתוך: הייץ, מיכאל; Röcker, Bernd (עורך): אישים יהודיים בקרייצ’גאו. Heidelberg: Verlag Regionalkultur, 2013, p. 199ff.